צברי נ' התעשייה האווירית לישראל בע"מ

פסק דין

לפני תובענה לתשלום פיצויים בשל נזקים שנגרמו לתובע, כטענתו, במהלך סיור מקצועי שערך במפעל מב"ת טכנולוגיות – חטיבת מערכות טילים וחלל, במפעל של הנתבעת. התובע טוען כי ביום 27.4.08, במהלך הסיור, הוא נפל אל תוך תעלה שלא הייתה מסומנת ונחבל. למעשה, לא קיימת מחלוקת בין הצדדים לגבי נסיבות התאונה, אך הנתבעת אינה מודה באחריותה לקרות התאונה. כמו כן, קיימות מחלוקות בין הצדדים, הנוגעות לנכותו הרפואית של התובע, זו התפקודית, כמו גם לגבי הנזקים שנגרמו לתובע בעקבות התאונה.

נסיבות התאונה ואחריות הנתבעת.

התובע ביקר, יחד עם עמיתים לעבודה, במפעל של הנתבעת. בתוך המפעל קיים מתקן סודי, אשר היה מטרת הביקור לצרכים מקצועיים במקום. התובע וחבריו נכנסו אל תוך המתקן בליווי של עובדים מטעם הנתבעת. בתחקיר תאונת העבודה מיום 28.4.08, אשר נערך על ידי הנתבעת וצורף על ידה לתצהירי העדות הראשית מטעמה, מתואר התא שבו אירעה התאונה. המדובר הוא בתא אל-הד שהוא למעשה חדר אשר כל קירותיו, הרצפה והתקרה, מצופים בחומר ספוגי מיוחד בעובי של 15 ס"מ, ששטח הפנים שלו עם חרוטים בגובה של כ- 10 ס"מ. רמת התאורה בתא היא נמוכה במתכוון, עקב אילוצים הנדסיים. התא נבנה במקור עבור מערכת אחרת, אשר חייבה את הימצאות התעלה, אליה נפל התובע בדופן הדרומית של המתקן. נרשם בדו"ח שמסיבות הנדסיות ושל המערכות שנבדקו במקום, לא הותקן מעקה על שפת התעלה. לעניין העדר המעקה נרשם בדו"ח שבעת הסבת התא לשימוש הנוכחי שלו, לא נבדק היבט הבטיחות של העדר מעקה, לא מבחינה הנדסית ולא מבחינה בטיחותית. בדו"ח נרשם גם שקו החשיבה היה שגם אם ייפול עובד אל תוך התעלה, הרי היא מדופנת ואין סכנה לפגיעה וכי העבודה התנהלה במשך 10 שנים ללא תאונות. עוד נרשם שעובדי הנתבעת מודעים לקיומה של התעלה ונזהרים בהתאם. עוד אנחנו למדים מן הדו"ח שהתובע וחבריו לוו על ידי נציגים של שירות לקוחות ולא על ידי צוות העבודה במקום ולכן, לא העירו ולא הסבו את תשומת הלב של התובע, לקיומה של התעלה. התחקיר שערכה הנתבעת העלה שהתובע, אשר אינו נמנה אל עובדי הנתבעת, לא היה מודע לקיום התעלה, ולכן מעד ונפל לתוכה והפגיעה הייתה כאשר הוא "סובב" את הברך ולא פגיעה פיזית של מכה, שכן הדפנות, כאמור, מדופנות. עוד נמצא בתחקיר שרמת התאורה הנמוכה בתא הקשתה על התובע לזהות את התעלה. הדו"ח גם מפרט פעילות מתקנת מיידית, שעיקרה כי בעת ביקור של מבקרים חיצוניים, יתלווה אליהם גם אחד העובדים בתא, שינחה אותם לגבי היבטי הבטיחות וכי תוצב גדר זמנית מפלסטיק, על שפת התעלה כנראה. כפעילות מתקנת בהמשך נקבע בתחקיר שיש לבדוק עם גורמי הנדסה פתרון שימנע נפילה, כאשר עיקרון כזה יכול להיות מעקה בטיחות או "מילוי" התעלה כך שייווצר משטח אחיד ורציף. עוד נקבע שיש להתקין תאורה נוספת להגברת רמת התאורה במקום, וכי עובד של הנתבעת יוודא הדלקת התאורה. עורך הדו"ח הוא מר רוני אמבוס ז"ל, אשר חתם על תצהיר עדות ראשית מטעם הנתבעת אך למרבה הצער, הלך לעולמו בינתיים ולכן הוא לא נחקר בחקירה נגדית.

מתצהיר עדותו הראשית של מר אמבוס ז"ל, ניתן גם ללמוד שעומק התעלה היה בין 80 ס"מ ל- 1 מ' וכי התעלה הייתה מעוגלת כלפי מרכז התא ולא מרובעת לעומק.

למרות האמור בתחקיר הנתבעת וההמלצות שבו, נרשם בתצהיר עדותו הראשית של מר אמבוס ז"ל, כי התובע לא היה אמור כלל להיות במקום האירוע, באשר הוא אינו נמנה על עובדי המפעל, וכלל לא התבקש לעלות על הרמפה, כך פעל התובע על דעת עצמו, כאשר לא הייתה לו כל סיבה מקצועית או אחרת לעלות על הרמפה המצויה בתוך התא. נרשם בתצהיר שהתובע לקח על עצמו סיכון ממשי, התנהג ברשלנות ובאי זהירות, והדבר הוביל לקרות התאונה.

בתצהיר עדותו הראשית של מר יוסי בן-ארי, גם הוא מטעם הנתבעת, נרשם, בין היתר, כי התובע לא הורשה לעלות על הרמפה והוא עלה לשם רק מתוך סקרנות בלבד. התא אינו משמש כלל למבקרים חיצוניים, לרבות לקוחות הנתבעת.

טענת התובע היא שהנתבעת נושאת באחריות מלאה לאירוע התאונה ולתוצאותיו, בין היתר בשל כך שהיא לא דאגה לסימון בולט של התעלה או לבניית מעקה, במיוחד כאשר מתקיימים במקום ביקורים של נציגים שאינם עובדי הנתבעת ואינם מכירים את המקום. כן נטען שהנתבעת לא הציבה שלטי אזהרה ולא מנעה גישה לתעלה ולא יידעה את המבקרים, כולל התובע, על קיומה של התעלה. במיוחד הדברים אמורים, כך נטען, כאשר המדובר בחדר שבו התאורה מוחלשת במתכוון.

לאחר שבחנתי את הראיות שבפני ואת טענות הצדדים, מצאתי כי האחריות לקרות התאונה, וממילא לנזקים שנגרמו לתובע בעקבותיה, רובצת כל כולה לפתחה של הנתבעת.

לא יכולה להיות מחלוקת כי לנתבעת חובת זהירות מושגית במקרה הזה, שכן היא המחזיקה של המקרקעין ושל המתקן, והיא אפשרה לתובע ולחבריו לבקר במתקן, מסיבות מקצועיות של שני הצדדים. עוד אני סבור כי לנתבעת גם חובת זהירות קונקרטית, שכן אנשיה הם אלה אשר מכירים את המתקן, עובדים בו, והם אלה אשר ליוו את המבקרים, בכללם התובע, בסיור המקצועי. נדמה לי שעל קיומן של חובות הזהירות האמורות, לא קיימת מחלוקת בין הצדדים. מכל מקום, הנתבעת לא טענה להעדר חובת זהירות כזו או אחרת, במסגרת סיכומיה. אין ספק בליבי כי כאשר מאפשרת הנתבעת משיקולים מקצועיים ועסקיים, ביקור של אנשים חיצוניים למפעלה, במתקן בלתי מוכר להם, בעל מבנה ייחודי, עם תאורה ברמה נמוכה, חלה עליה חובה, כלפי אותם המבקרים, לנקוט באמצעי זהירות כדי למנוע פגיעה מסוג כזה או אחר של מי מהמבקרים. המסקנה בדבר קיומה של חובת זהירות קונקרטית, עולה בעליל גם מן התחקיר אשר עיקריו הובאו לעיל (אשר הגיע לידיעת גורמים שאינם מאנשי הנתבעת מתוך טעות – כך עולה מעמ' 4 בדו"ח החוקר מטעם הנתבעת) ומן ההמלצות שבו לעניין הפעילויות המתקנות באופן מיידי ובהמשך הדרך.

קיים צדק בטענת ב"כ התובע בסיכומיה, לפיה חלק מן הדברים עליהם הצהירו העדים מטעם הנתבעת, אמבוס ז"ל ובן-ארי, אינם עולים בקנה אחד עם האמור בתחקיר שצורף לחומר הראיות מטעם הנתבעת. כך, הטענות כי התובע פעל מתוך סקרנות ועלה על הרמפה על דעת עצמו וללא קבלת אישור, אינן מופיעות בכתב ההגנה וגם לא בתחקיר האירוע.

מן התחקיר ומראיות הנתבעת אוכל ללמוד כי אין המדובר הוא בתעלה בעלת עומק רדוד, אלא, בתעלה בעומק של כ - 1 מטר. עוד עולה מן התחקיר כי קיומה של התעלה, היה נחוץ כאשר התא שימש לצורך מתקן אחר, אך לצורך המתקן הנוכחי שמצוי בתא, לא היה עוד צורך באותה התעלה. הראיה לכך היא שכפעילות מתקנת נקבע בתחקיר מטעם הנתבעת עצמה, כי הפתרון שימנע נפילה יכול להיות הצבת מעקה או מילוי התעלה, כך שייווצר משטח רציף. מן הסתם הוברר שהעובדה שהתא כולו מדופן בשכבה ספוגית עבה, לא די בו. ראיה נוספת טמונה בהמלצה להתקין תאורה נוספת להגברת רמת התאורה במקום. אילו הייתה נחוצה התעלה גם כיום, ואילו לא ניתן היה, מסיבות מקצועיות, להתקין מעקה למניעת נפילה, הרי ברי כי המלצות אלה לא היו באות במסגרת התחקיר, כהנחיה לפעילות מתקנת ונזכיר כי התחקיר נערך על ידי מר אמבוס ז"ל, אשר היה ממונה בטיחות ואיכות הסביבה במפעל של הנתבעת.

קיומה של תעלה עמוקה, במתקן שהתאורה בו חלשה, מהווה לטעמי, מפגע של ממש אשר יש לנקוט לגביו אמצעי זהירות למניעת נפילה, ובמיוחד הדברים אמורים כאשר מאפשרת הנתבעת ביקור במקום של אנשים אשר המתקן כולו הינו זר להם לחלוטין. במקרה הזה, הנתבעת לא נקטה בכל אמצעי זהירות: היא לא דאגה שהמלווים מטעמה יהיו עובדים אשר המתקן מוכר להם היטב, היא לא דאגה להזהיר את המבקרים בדבר קיומה של התעלה, היא לא דאגה להתקין שילוט מראש המתריע על כך שקיימת תעלה וכי התאורה במקום היא חלשה, ומלכתחילה, היא לא דאגה לביטולה של התעלה, או להתקנת אמצעי, כגון מעקה, אשר ימנע התקרבות אל פתח התעלה. בנסיבות העניין הנתבעת לא הייתה רשאית לסמוך על כך שהתא כולו היה מדופן, כאמצעי זהירות יחיד.

הנתבעת טוענת שהתובע, על דעת עצמו ומבלי שקיבל אישור לכך, עלה אל הרמפה שבה מצויה התעלה אליה נפל התובע. כאמור, הדברים לא נטענו בכתב ההגנה ומעבר לכך, מן הראיות שבפניי הוכח במאזן ההסתברויות ואף הרבה מעבר לכך, כי התובע עלה אל הרמפה שבה מצויה התעלה וביקר בכל מקום שבו ביקר בתא המדובר, באישור של המלווים. ראיה לכך ניתן למצוא בעדותו הראשית של התובע: בחקירתו הנגדית מסר התובע כי בביקור נכחו חמישה אנשים, כולל התובע, מטעם משרד הביטחון ועוד שלושה – ארבעה אנשים של הנתבעת, כאשר התווסף אדם נוסף שהוא היה אחראי על המעבדה, והוא שפתח את המבנה. במבנה ישנם שני חדרים, חדר הבקרה והחדר שבו נמצאת המערכת אשר בה התעניינו התובע ועמיתיו לעבודה. אחרי שהוצג חדר הבקרה, ביקשו המבקרים לראות את החדר שבו נמצאת המערכת אותה הם באו לראות, המערכת היא זו שעניינה את התובע ועמיתיו, כך מסר התובע. התובע נשאל הכיצד הוא אומר שהרשו להם לעלות אל המערכת, אם הוא אינו זוכר, אם הוא זה אשר ביקש את הרשות, והוא השיב שאושר להם לעלות ועובדה שאנשי הנתבעת באו עמם ועלו עמם אל הרמפה, שם מצויה התעלה (עמ' 13 שורות 8-26 לפרו').

לא רק שהתובע וחבריו הורשו לעלות אל הרמפה אלא שהיה צורך לעשות כן, על מנת לבחון את הפרויקט, את המערכת, אשר לצורך בדיקתה נערך הביקור במקום וכדבריו של התובע בחקירתו הנגדית "אני החלטתי וכולנו ידענו שבאנו לראות את המערכת מכל הכיוונים" (עמ' 16 שורות 4-5 לפרו') וכן "אפשר להגיד הרבה דברים. אם זה ביוזמתי, כן. יוזמה של חיל האוויר לקלוט את המערכת. כדי לקלוט את המערכת אני צריך לדעת איך היא מתחברת ועובדת" (עמ' 17 שורות 16-17 לפרו'). עוד העיד התובע שהתעלה אליה הוא נפל הייתה סמוכה למערכת אשר אותה היה עליו לבחון (עמ' 16 שורות 13-17 לפרו').

עדותו של התובע בעניין זה והעובדה כי הייתה סכנת נפילה במקום, מקבלים חיזוק של ממש בעדותם של עדי ההזמה מטעם התובע מר עזרא הוסיאסקי ומר יניב עמר: מר הוסיאסקי מסר כי רק לאחר שהתובע נפל, הוא הבחין שיש תהום במקום וכי המקום היה חשוך. העד מסר שבמצב זה, אדם מאבד את יכולת ההתמצאות שם מבחינת העומק (עמ' 46 שורות 11-20 לפרו'). עד זה גם התייחס לנחיצות הבדיקה של המתקן מאחור, מקום שבו הייתה התעלה (עמ' 47 שורות 1-3 לפרו') וכדברי העד "אני, כחלק מהקבוצה, עלינו לשם כדי לראות במה מדובר. תפקידו של הצב"ד לסובב את הציוד שלנו ורצינו לראות איך הוא מסובב את הציוד ואת כל התכונות איך הוא עושה את זה, למעשה חייבים לראות את זה מאחורה". לגבי סכנת הנפילה, מסר העד, שהתובע הוא זה שנפל היות והוא היה הראשון וכי הקצין שהיה עמם והעד עמר, כמעט נפלו, אך הצליחו להישען לאחור ולא ליפול (עמ' 48 שורה 15 עד עמוד 49 שורה 3 לפרו'). גם עד ההזמה הנוסף מטעם התובע, מר עמר, מסר שהתובע מעד כי הוא היה ראשון וכי גם הוא, אם היה עושה צעד נוסף היה נופל (עמ' 53 שורה 10 עד עמ' 54 שורה 7 לפרו'). במענה לשאלה האם התובע, העד ועמיתיהם הורשו לעלות על המתקן שבו מצויה התעלה ומי נתן את האישור, השיב העד בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים: "המלווים שלנו. לא זוכר שמות... בתא עצמו הביאו אותנו כדי לבחון את המכשיר שנמצא בתוך המתקן, הם העלו אותנו לשם וגם הם עלו לשם. הם היו 6 אנשים שם" (עמ' 55 שורות 1-7 לפרו'). העד נשאל אם מישהו אמר לו שהוא יכול להיכנס הוא השיב : "כן, גם לא אמרו לנו אחרת... לוקחים אותך למתקן, עולים איתך, פותחים לך אותו ועולים איתך אליו, אז אף אחד לא צריך להגיד לך אני מאשר לך להיכנס למתקן... אם אנשים שמלווים את הביקור עולים איתך לשם אז כן." (עמ' 55 שורות 8-14 לפרו').

למעשה, גם העד בן-ארי אשר העיד מטעם הנתבעת, אישר בסופו של דבר, ובניגוד למה שהצהיר בתצהיר עדותו הראשית, כי התובע ועמיתיו לעבודה, הורשו להיכנס אל המתקן וגם לעלות אל הרמפה שבה מצויה התעלה: העד נשאל האם נכון שמטרת הסיור הייתה ללמוד ולהכיר את המערכת על מנת שחיל האוויר יוכל לקלוט אותה והוא השיב: "לא. מטרת הסיור הייתה יותר בקשה של הלקוח להיכנס ולראות את המתקן הזה בגלל שהוא סודי היה ולא מורשים להיכנס בו, למעט המפעילים, אבל בגלל היחסים שהיה לי עם הלקוח, אישרתי שיכנסו ויראו." (עמ' 59 שורות 8-12 לפרו'). העד בן-ארי נשאל האם כדי לבחון את המערכת צריך להתקרב אליה והוא השיב :"אם רוצים לראות מאיפה יוצאים הכבלים ועוד כמה דברים, אז כמובן צריך להתקרב לאזור הקרוי "המסוכן". כעקרון, אנחנו כשמרכיבים את הכל לעולם לא התרחקנו מן המתקן עצמו." (עמ' 61 שורות 3-7 לפרו'). לעניין השאלה האם הורשו התובע וחבריו לעלות את הרמפה שבו מצויה התעלה, תשובתו של העד, ובניגוד לאמור בתצהירו, לא משתמעת לשתי פנים: "מה זה אישור ? נתתי להם לעלות" (עמ' 62 שורה 5-6 לפרו'). העד נשאל אם הוא עלה עמם והוא השיב תשובה חיובית, העד נשאל אם אמר להם לרדת למטה והוא השיב : "לא אמרתי, נתתי להם חופש, יחסים בין הפרויקט ללקוח, נתתי להם חופש שיסתכלו ויהנו למרות שאין הרשאה פורמלית" (עמ' 62 שורות 7-11 לפרו') והעד נשאל גם האם הוא אישר להם להסתובב ולראות מה הם רוצים ותשובתו הייתה "נכון" (עמ' 62 שורה 12-13 לפרו'). לעניין נקיטת אמצעי הזהירות העד נשאל לגבי האפשרות לכסות או לשים גדר במקום, והוא השיב "לא הייתה מניעה, אם היו מודעים שזה מסוכן" (עמ' 65 שורות 7-9 לפרו'). העד גם נשאל אם הייתה מניעה להדליק יותר אור בביקור והוא השיב "לא הייתה מניעה" (עמ' 65 שורות 10-11 לפרו').

קיצורו של דבר: על הנתבעת קיימת הייתה חובת זהירות מושגית וקונקרטית והיה עליה לנקוט באמצעי זהירות כדי למנוע את נפילתו של התובע אל תוך התעלה. אילו הייתה הנתבעת פועלת כגוף סביר והיא הייתה צופה, כפי שהיה עליה לצפות, את סכנת הנפילה אל תוך התעלה, היה ביכולתה לכסות את התעלה מבעוד מועד או לגדר אותה, להגביר את התאורה במקום, להזהיר את המבקרים מפני קיומה של התעלה, לדאוג לכך שהמבקרים ילוו על ידי אנשים אשר מכירים היטב את התא ואת התעלה, להתקין אולי שילוט במקום המזהיר מפני סכנת נפילה וכיוצא בזה. הנתבעת לא עשתה כן ובכך הפרה את חובת הזהירות כלפי התובע, התרשלה בכך ונפילתו של התובע לא נמנעה. התובע ביקר במקום באישור ברור ומוחלט של הנתבעת וגישתו אל האזור שבו מצויה התעלה, גם היא הייתה באישור של המלווים מטעם הנתבעת וממילא של הנתבעת. הייתה זו לתובע הפעם הראשונה שהוא מבקר במקום, הוא לא הכיר את המבנה של המקום, השליטה על נתוני הסביבה (תאורה, גדר וכיוצא בזה) לא הייתה בידו של התובע ולכן לא ניתן היה לצפות שינקוט באמצעי זהירות כזה או אחר, כדי למנוע את נפילתו הוא אל תוך התעלה. מסיבה זאת, אין לייחס לתובע גם כל אשם תורם והאחראית הבלעדית לנפילתו של התובע ולנזקיו, היא הנתבעת.

הנכות הרפואית.

כאמור, קיימת מחלוקת בין הצדדים באשר לנכותו הרפואית של התובע. כל אחד מן הצדדים הגיש חוות דעת רפואית מטעמו והם וויתרו על חקירת המומחים. ד"ר רפי טיין מומחה לאורתופדיה, כירורגיה ארתרוסקופית ופגיעות בספורט מטעם התובע, כותב בחוות דעתו, בין היתר, כי התובע הולך עם צליעה קלה וכי הוא יכול ללכת מרחק קצר על קצות האצבעות והעקבים. במהלך ההליכה על העקבים מצא המומחה שברך ימין עם יישור יתר, וכי התובע מתקשה לעלות על מדרגה גבוהה ברגל ימין. עוד הבחין המומחה בהגבלה בירידה ממדרגה גבוהה ברגל שמאל, כעדות לכאב פטלו פמורלי ותחושת חוסר יציבות. כותב המומחה שלתובע נגרמו קרעים בשלוש רצועות ותת פריקה של הפטלה עם נזקי סחוס משניים וכי המדובר הוא בנזק קשה ביותר ובחלקו בלתי-הפיך. לתובע בוצע ניתוח מורכב שבו שוחזרו שתי הרצועות הצולבות כאשר לצורך כך הושתלו שני גידים שנלקחו מתורם. משך השיקום היה ארוך ביותר ולמרות הטיפול הניתוחי המורכב, נותרה נכות צמיתה. המומחה התייחס לנכויות זמניות, תקופתן ושיעורן, ולעניין הנכות הצמיתה הוא כותב בחוות דעתו כי לאחר שיחזור הרצועות הצולבות הקדמית והאחורית, נותרה אי-יציבות אחורית – קדמית וקדמית – אחורית עם התעקמות הברך תחת משקל הגוף ולפי סעיף 48 (2) (ב) לתקנות המל"ל, קיימת לתובע נכות בשיעור של 20%. עוד מצא המומחה שעקב נזקי הסחוס על פי בדיקת MRI ובדיקה קלינית, הכוללים שינויים ארטרוטיים ודלדול שרירים, קיימת לתובע נכות נוספת בשיעור של 10% לפי סעיף 48 (2) (ז) (IV) לתקנות המל"ל. בגין הצלקות הניתוחיות מצא המומחה כי לתובע נכות בשיעור של 3%. המומחה כותב עוד כי הועדה הרפואית המחוזית שקבעה לתובע 10% נכות בגין אי–יציבות, התעלמה מחוסר היציבות האחורית הניכרת וכן מנזקי הסחוס המשניים לחבלה שבחלקם הודגמו כבר בבדיקת MRI מיד לאחר החבלה, ובחלקם אף החמירו בתקופה שלאחר מכן. על כן, על פי חוות דעת זו, הנכות הצמיתה המשוכללת היא בשיעור של 30%.